<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן רמ"ד</h1>
<h2>דף קמב:</h2>
עם הליכתו לבית הכנסת הוציא חבית יין והניח אבן על פי הכד שלא יפול בה דבר. ולאחר שיצאנו מבית הכנסת שאלתי את מורי אם יכול לטלטל את הכד אחר שיטנו ויפול האבן משום הא דתנן [ב]פרק נוטל האבן שעל פי החבית מטה על צידה והיא נופלת (מאיליה) [מאליה]. ואמרינן בגמר' אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטל אפי' חבית עצמה אם תפול ממנה האבן. ואדרב יוסף אמר רב אסי ליכא למיסמך בפר' כל הכלים [לעיל קכ"ה ע"ב] אבל מניח נעשה כיסוי (בסיס) לחבית ושם כלי עליו וגם האבן יכול לטלטל הואיל (ולא חשביה) [ואחשביה] לכיסוי דלא בעיא אלא מעשה זוטא למיחשביה דהא רבה פליג עליה וסבירא ליה כרב ורבה ורב יוסף הלכה כרבה ועוד דרבה אמ' ר' אמי אמ' ר' יוחנן. ואמר לי ר' דמותר הואיל ודעתו היה ליטלה בשבת משם דהא [ד]אמרי' במניח נעשה בסיס לדבר האסור היינו דאין דעתו ליטלה כגון חבית שאין מסתפקין ממנה אלא שנמלך בשבת אבל היכא דדעתו ליטלה מותר מדתנן בבמה טומנין [לעיל מ"ט ע"א] בגיזי צמר ואין מטלטלין אותם כיצד יעשה נוטל את הכסוי והן נופלות מאליהן. ואמאי והא נעשה קדירה בסיס לדבר האסור. אלא ש"מ היכא דדעתו ליטלה בשבת שפיר דמי. זה הורה רבי יעקב בר מאיר.
